יפן- נימוסים והליכות, וכמה משונה השם שלי

הרגישות הרבה לעובדה שכאשר אני פונה אליך אני חודר לפרטיותך ומייצר הפרעה עבורך, מופיעה בשפה ובשפת הגוף, נוכחת בשווקים הצבעוניים והצפופים, כמו גם בחנויות היוקרה המרווחות. בטיולים אני אוהב להפנות את תשומת הלב לאותם ניואנסים שלעיתים נסתרים- קידת הכבוד של כרטיסן הרכבת כאשר הוא עובר מקרון לקרון גם כאשר אף אחד לא מסתכל, ההתנצלות שהיא חלק אינטגרלי מהפניה לאדם אחר, שפת הגוף השונה של נשים כאשר הן מדברות עם גברים לעומת דיבור עם נשים אחרות, הודעות המשטרה המנומסות ברמקולים בהתקהלויות, כרזות "חינוכיות" איך להתנהג ברכבת התחתית, הפגנות שקטות.

זכורה לי ישיבה לתאום סיור הופעות של מקהלה גדולה, שאותה ניהלה המזכירה האחראית ביד רמה, כשהיא יושבת זקופה ומחלקת דפי אקסל לחבורת הגברים המעונבים המקשיבים להוראותיה. היה ברור לכולם מי הבוס שמתמצאת בעניינים. כשהסתיימה הישיבה, היא קדה עמוקות כל כך בפני כל אחד מהיוצאים מהחדר, שהדימוי שעבר בראשי היה שזו שפת גוף של "שטיח", ממש מטמורפוזה.

מתוך מדריך לאנשי עסקים הנוסעים ליפן.

היפנים מיחסים לנושא חשיבות רבה, וחשיבות רבה לא פחות לכך שהקידות יתבצעו באופן "טבעי", "הרמוני", "לא מהר מדי ולא בחופזה". היפנים מאמינים שמי שלא נולד וגדל ביפן לא יוכל לעולם לבצע זאת נכון וטוענים שאפילו יפנים שחיו כמה שנים בחו"ל, שפת הגוף שלהם משתנה וניתן להבחין שהם "איבדו את זה". יש לא מעט פעמים שאני מעדיף לתת ליפנים עצמם את רשות הדיבור, אין כמו הסבר אוטנטי של מקומי:

היפנים לא מצפים מכם שתקודו במידה הנכונה, אך מאמץ בכיוון יתקבל בחיוך ובברכה. בכל אופן, לחיצת היד מקובלת ביפן כבר יותר ממאה שנים, אך את ה"צ'אפחה" הישראלית על הגב, עדיף להשאיר לפגישות בארץ.

מקור מנהג הקידה (お辞儀 ojigi), על פי אחת הסברות, דומה לרעיון לחיצת היד המערבית- להראות שאינך חמוש, להסיר את העיניים מ"היריב" לכמה שניות ולחשוף את העורף. יש סברה שזהו מנהג שהוכנס על ידי משפחת ogasawara שליטי מחוז Shinano מהמאה ה-12 ועד המאה ה- 19, להם מיוחסים גם יצירת קודים נוספים של "דרך הלוחם" (Bushido).

על מקור הדיוק, הנימוסים והפורמליות היפנית גרסאות שונות. ייתכן והם שריד לתקופה בה קידה לא עמוקה מספיק, גרמה לעריפת ראשך, כפי שהיה בשלטון הצבאי הפיאודלי של הדאיימו והסמוראים שנמשך מאות שנים. ייתכן והצפיפות שבה הם חיים דורות רבים יוצרת התחשבות יתר, ואולי הצורך בשיתוף פעולה כדי להצליח בגידול האורז? בטיול נרחיב מעט על הנושא.

בעת אירוח בבתים ביפן, ישאלו אתכם שאלות עקיפות בנוגע לגילכם, כגון מה גיל הילדים והאם הם כבר נשואים, בין היתר משום שאדם מבוגר זוכה לכבוד רב יותר והם רוצים לדעת איך לנהוג בכם. ביפנית יש לזה משמעות גם באופן שבו פונים אליך בשפה, יש מספר דרגות של רשמיות נימוסית.

כדי להימנע מלהגיד שלדעתו אתה טועה, יפני יגיד בנימוס שהוא "שותף לכמה מדעותיך אך מוצא חלק מהן מעניינות". על השאלה האם אפשר להגיע ליעד בשעתיים, התשובה השלילית החד משמעית ה"בוטה" ביותר שקיבלתי, הייתה:

"mmm, asso...maybe not".

הנימוס רב, אך בסוף, לאחר כמה כוסות של סאקה חם (יין אורז) יישבר הקרח. באחד מסיורי הראשונים, לקח יותר משבוע עד שאחד המארחים, אדם עליז, פנסיונר, שהיה בין היחידים שלא לבש חליפה ועניבה ובאופן כללי הרבה לצחוק (או במילים אחרות- נונקונפורמיסט ש"לא דופק חשבון"), העז לגלות לי עד כמה משעשע שם המשפחה שלי ביפן: Hada-shi פירושו ללא נעליים, יחף. רק שנה אחר כך, לאחר שנוצרו יחסים קרובים עם המדריך המקומי שליווה טיול אחר, הוא סיפר לי שחשב שצוחקים עליו כאשר אמרו לו את שמי. מתברר שמכיוון שלא ניתן להגיד ביפנית Boaz, שובש גם השם הפרטי ל Bozu- נזיר קירח.